מי אני מי אני אני כבר לא בטוח
תל אביב תל אביב
או עיירת פיתוח
לך תבין לך תבין
אני זורם על קו המים
סיבובים סיבובים
לאן בסוף נגיע
מזלות כוכבים
כבר לא נשאר רקיע
צעירות צעירים
רק התקווה בת שנות אלפיים

האהבה שלי ליין נולדה מהעבודה שלי את הכרם.
הגפן היא גם עקשנית וגם מתמסרת אל מול הידיים שמסדרות אותה על חוטי ההדלייה. מצד אחד יש לנהוג בשריגיה בסבלנות, שלא יישברו. מהצד השני יש להיות מספיק עקשנים מולה, לשכנע אותה שככה עדיף לה, בסוף היא מבינה. הזיכרון הזה בידיים, שמוזגות אל כוס זה אולי בסיס האהבה שלי למיץ המכושף הזה. בעיני יין טבעי הוא כזה שמזקק בטהורות את הקרקע עליה גדלו הענבים. הוא ביטוי של המנעד שבין פרי לחומצה, בין גירניות של אדמה למלח של ים. הוא כזה שמגיע מהפינות בעולם שיש בהן זמן לתת לקרקע לנוח, שתהליכים זה עניין של שנים.

היש זמן הזה שובה לי את הלב. המרתפים העתיקים, החזרה אחורה בזמן הרצון לייצר בהירות ונקיון מתוך שחרור השליטה אל חומר הגלם הידע, הסיפורים, ועבודת האדמה הלעיתים סיזיפית, האהבה המתוקה שבין יצרנית ליבואנית שביבשת אחרת. אבל יותר מהכל, הוא הטעם הבלתי נגמר, המסחרר, שכל הזמן בא עוד ממנו. הפורטפוליו של מובו הוא כזה שאוצר בתוכו ייננות שיש בה את אותה מידת דיוק ונקיון כמו שיש בה מידת טירוף ותעוזה. יינות שנשענים על מסורת והבנת הכימיה שסביב עשיית יין. אך גם על הרצון לגעת בחושים כולם, לעורר, לחייך כי טעים. כולי תקווה שזה גם מצליח.

הגעתי ליין דרך מסעדה תל אביבית ותיקה שכבר נסגרה מזמן, שבה הייתי ברמנית. התפריט שלה כלל רשימת יינות מנומנמת שהכילה בעיקר הימורים בטוחים, ולא בקבוק טבעי אחד.

כשהתקדמתי לברי יין ולימודי יין, יותר ויותר הבנתי שמה שהכי מושך אותי זה שיח בגובה העיניים: לדבר על המשפחות מאחורי הבקבוקים שאנחנו שותים, על חקלאים, ועל סיפורים אנושיים ולפעמים מצחיקים. כשהגעתי למובו הבנתי שהשיח הזה שכולו על היצרנים איתם אנחנו עובדים, האהבה שלהם והכבוד לאדמה ולכרמים הוא המרכז של העשייה שלנו.

מבחינתי ייננות טבעית מסמלת ראיית עולם הוליסטית מהאדמה עד לשלוק שבכוס היין. אין בה הימורים בטוחים ואין בה פחד מיצירה רגשית וספונטנית.